ט"ו באב - חג האהבה. האמנם?


טו באב - חג האהבה. האמנם?

השורשים המקראיים של טו באב, חג האהבה, מתחילים לא טוב. זהו סיפור איום ונורא שהתחיל באונס, נמשך במלחמת אחים ולימים גם חטיפה של נערות למטרת נישואין.

אז איך סיפור כל כך איום ונורא, שכיום בוודאי היה תופס כותרות שליליות בתקשורת, הפך להיות אחד הימים הטובים של עם ישראל?

הפילגש, המאהב והאונס 
סיפור המעשה התחיל באיש משבט לוי שלקח לו פילגש.  ואל תשאלו אותי מה זה "לקח לו" פלגש, ומה עם האשה החוקית? טוב, אין לזה כל איזכור. גם האשה לא "לקחה לה מאהב", אבל כנראה שזה היה מקובל. נמשיך בסיפור.

לאחר זמן מה ברחה הפילגש מהמאהב  וחזרה אל בית אביה שבבית לחם, שם שהתה כארבעה חודשים. המאהב המתגעגע הגיע אל בית האב ושכנע את הפילגש לחזור איתו. אביה, שחשש מהדרך המסוכנת ניסה למנוע ממנה ללכת, אבל האהבה ניצחה והפילגש עזבה עם המאהב.

לעת ערב, הגיעו בני הזוג אל יבוס, שם ביקשה הפילגש העייפה להעביר את הלילה. אבל מה פתאום? אסור לישון בעיר נוכריה, זה מסוכן! טען המאהב והמשיך לעבר הישוב גבעה, שהיה שייך לשבט בנימין.

כאשר הגיעו לגבעה כבר ירד הלילה. הם ישבו ברחוב וחיכו שמישהו יזמין אותם לביתו. ואכן, אחד התושבים שלא היה מילידי המקום, הזמין אותם להתארח אצלו. בעודם סועדים את ארוחת הערב הקיפו את הבית המוני תושבים  וביקשו להוציא את הגבר מהבית. המארח, שביקש שלא יפגעו באורחו, הציע את בתו אך הם סרבו. האיש הוציא בכוח את פילגשו אל ההמון הזועם. הללו אנסו אותה והתעללו בה כל אותו הלילה, עד שנפחה את נשמתה.

כשראה בבוקר את פלגשו המתה, זעם האיש, ביתר את גופה ל- 12 חלקים ושלח את חלקי הגופה לכל שבטי הארץ.

מלחמה על בנימין 
בני העם, שזועזעו קשות מכל הסיפור, התקהלו בהמוניהם בעיר מצפה, ה"תל אביב" של נחלת שבט בנימין.  הם ביקשו להסגיר לידיהם את המתעללים, אך בני בנימין סרבו בתוקף. התוצאה היתה שהעם הכריז חרם על נישואין עם בני בנימין. אחר כך הוכרזה מלחמה כוללת, בה חוייבו כל בני העם להתגייס למלחמה בבנימין, תוך איום שיילחמו גם בשבטים שלא יצטרפו למלחמה. אכן, רוב העם התגייס למלחמה, חוץ מתושבי יבש גלעד. במלחמה הזו נהרגו רוב בני בנימין וכל עריהם עלו באש.

להציל את בני בנימין 
לאחר שחבטו בהם ללא רחם, עד כי כמעט כל אנשי שבט בנימין נהרגו, הם קלטו שבעצם שבט שלם כמעט נכחד מעם ישראל.  היה מי שהתעורר וקרא להציל את המצב, כי לא ייתכן  להשמיד את שבט שלם, כי כולם בעצם בני עם אחד והם החליטו לעשות משהו בעניין.  קודם כל, מימשו את איומם ויצאו במלחמה נגד תושבי יבש גלעד, שלא הצטרפו למאמץ המלחמתי בבנימין, והרגו את כל גברי השבט. הם לקחו את 400 הנשים שנשארו ונתנו אותם לנשים לבני שבט בנימין לאשה, והרי הם לא יכלו לתת את נשותיהם בגלל החרם שהטילו על נישואים עם בני בנימין. אך עדיין חסרו להם נשים.

לצאת לרקוד בכרמים 
מדי קיץ כשהירח היה במלואו באמצע תקופת הבציר, אולי ט"ו בחודש אב, נהגו בנות הישוב שילה שבנחלת שבט אפרים לצאת לרקוד בכרמים. מאחר שעדיין חסרו נשים לבני בנימין הוחלט לאפשר להם לחטוף נשים מאלה הרוקדות בכרמים. כך לא יופר החרם, שהרי הנשים תחטפנה ולא תלכנה מרצונן, וכך ינצל שבט בנימין מכליה.

יום השידוכים הלאומי 
השנים חלפו. לילות הקיץ החמים, הירח המלא, הכרמים הגדושים באשכולות ענבים, תרמו את חלקם לאווירה הרומנטית ששררה בט"ו באב. כך היום הזה הפך למנהג, ללא קשר לבני בנימין, בו נהגו בנות ישראל ללבוש בגדים לבנים שאולים ולצאת לרקוד בכרמים, בתקווה שיבוא גבר ו"יחטוף" אותן לאשה.  לא שונה בהרבה מהבנות שיוצאות כיום לרקוד במועדונים, אלא שבכרמים היין עדיין במצב גולמי...

לימים, המנהג הזה נשרש בציבור בצורה כל כך חיובית, עד כי חז"ל אמרו שלא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב שבנות ישראל יוצאות ומחוללות בכרמים ואומרות: "בחור, שא עיניך מה אתה בוחר לך. אל תתן עיניך בנוי, תן עיניך במשפחה".

חג האהבה 
בזמן הגלות, בגלל הצרות והריחוק מההוויה של העם החי בארצו, מעמדו של היום הזה נזנח ונשכח.

לאחר הקמת המדינה, חודש במידת מה מעמדו של החג והוא נחוג באופנים שונים, על-פי המגזרים השונים באוכלוסיה. המגזר החילוני רואה בו את היום המקביל ליום וולנטיין, יום האהבה שנחוג ב- 14 בפברואר, ומשנה לשנה הוא תופס תאוצה. בשנים האחרונות רואה היום הזה עדנה גם בקרב  הציבור הדתי, שהפך את היום הזה כיום טוב לשידוכים, היכרויות ולחתונות.

וכך, טו באב חג האהבה, הפך מימים של אבל ושנאה לימים של אהבה.

גם קרבתו של ט"ו באב לתשעה באב תרמו להטמעתו כיום טוב, שכן יום תשעה באב הוא יום שמציין את האסונות שבאו על עם ישראל בגלל שנאה זה לזה. יום ט"ו באב, שחל שבוע אחר כך, מציין את הטוב ואת האהבה זה לזה.